<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף ד:</h2>
בתשמיש המטה כיצד (מ"ק ט"ו ב') אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וגו' מכלל דמעיקרא הוה אסיר בתשמיש המטה פי' משום אבלות הילד, ולאחר שבעה קאמר, והא דכתיב לעיל מיניה כאשר ראה דוד שמת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא ולהשתחוות בית ה' כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה. עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם היה בן קיימא אם לאו, וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה ולא סך ולא כבס בגדים כאילו היה אבל, וכן לענין תשמיש לא היה משמש כאילו היה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מילתא שלא היה בן קיימא. ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל התפלה הזאת על ספק נפל, ועוד מן קודם הקבורה לא גמרינן מידי דלאו אבילות נהיג אלא צערא בעלמא הוה מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד. ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל. והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן (יומא ע"ג ב') המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו (ירו' סנהדרין פ"ב) שאינו חייב בכפיית המטה כשהוא אבל. ובר מן דין מאי קושיא, רחץ וסך להעביר מעליו הזוהמא והעפר ששכב לארץ, והחליף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד דתניא (מו"ק כ"ד ע"א) אם בא להחליף מחליף ואינו קורע.
אמר ר' יוחנן אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
בכתובות (ד' ע"ב) תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו לא שנא באבלות דידיה ולא שנא באבלות דידה. כתב הראב"ד ז"ל אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש, שהרי אמרנו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו ואפי' בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות בפרק ראשון (ד' ב') משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר, מיהו משום לך לך אמרי[נ]ן [ל]נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי ליה לארחוקי שלא תישן עמו במטה כלל, כל אלו דברי הרב ז"ל.
וחכמי הצרפתים ז"ל כתבו ההיא דאמרינן בכתובות ונוהגת עמו אבלות מאי לאו עמו במטה, לאו שניהם במטה אחת, אלא הכי קאמר מאי לאו כופה היא מטתה ונוהגת אבלות עמו במטה כפויה שלה, ומשום יחוד קתני עמו לאשמועינן דמתיחדין הן, ועמו היא ישנה ולא עם הנשים, לא עמו בבית, ולא משום יחוד נקט לה אלא שאינה נוהגת אבלות אלא בפניו, ולאפרושי בין עמו בבית דהיינו בפניו קאמר עמו במטה דהיינו ביחוד, ולא במטה אחת כלל קאמר, תדע דהא קתני כופה מטתה ואילו מטה שלו הרי כפויה היא. ומיהו היא בבגדה והוא בבגדו מותר, דהא אשתו נדה לדברי הכל אינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת את המטה ואינה מרחצת פניו ידיו ורגליו ואילו היא בבגדה והוא בבגדו איכא דשרו בפרק קמא דשבת (י"ב ב'), אלמא חמור הוא מזיגת הכוס יותר משינה דהיא בבגדה והוא בבגדו במטה אחת משום דאיכא שינוי, הלכך גבי אבלות דשרינן מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים כל שכן היא בבגדה והוא בבגדו דשרי לכו"ע, וההיא דכתובות נמי מצינן לפרושה עמו במטה היא בבגדה והוא בבגדו דשרי לכו"ע, אלו דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל והדברים נראין הם.
ודוקא אבלות דעלמא, אבל מת אביו של חתן או אמה של כלה והכניסו מת לחדר וחתן וכלה לחופה, דנוהגין שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהגין שבעת ימי אבלות אסורין ביחוד, דתניא כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מאי טעמא אבילות דעלמא חמירא להו אבלות דהכא כיון דאקילו בה רבנן דקתני נוהג שבעת ימי המשתה קילא להו ואתי לזלזולי בה, הלכך כל אותן הימים בין שבעת ימי המשתה בין שבעת ימי אבלות הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, וכתב הראב"ד ז"ל מהלשון הזה נלמוד דלא סגי בחדא מינייהו אלא צריך להיות בבית אנשים ונשים, והוא ישן לצד אחד עם האנשים והיא ישנה לצד שני עם הנשים, ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כשאר הנשים, ואינו אסור אלא בתשמיש אבל בשאר מיני פרישות כגון מזיגת הכוס והצעת המטה ודאי מותרת, ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק וכיוצא בהן מותר, כך כתב הרב ז"ל, וכבר הורה זקן.
ועוד כתב הרב ז"ל איכא מאן דאמר דאי מתרמי ליה לאיניש אבלות ברגל שצריך כמו כן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, משום דדמי האי אבלות לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהגי אבלות ברגל, וקיימא לן דאסור בתשמיש המטה דאמרינן דברים שבצינעא נוהג, הילכך בעינן הרחקה יתירא כי הכא, ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה משום דשבעת ימי המשתה אית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה אבל שמחת רגל לית ביה כי האי גוונא דאי לא תימא הכי שבת נמי הא לא נהיג ביה אבלות אלא דברים שבצנעא, וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה דקא מפשי בהו משו"ה אתו לזלזולי באבלות דידיה וכן הלכתא, ע"כ כתב הרב ז"ל.
ולי נראה דטעמא דמילתא כדמפרש בגמרא משום דקתני נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, דהאי גברא מת לו מת תחלה ואע"פ שחלה עליו אנינות הקילו עליו חכמים ונתנו לו רשות לקבוע רגל שלו בימים הללו הראויין לאבלות ודחו אבלותו עד לאחר זמן, וזו קולא גדולה היא ולא התירוה אלא באביו של חתן ואמה של כלה, ואלו ברגל ממש הרגל הוא שקבע עצמו ואין בזה קולא דאתי עשה דרבים דמעיקרא ודחי עשה דאבלות, אבל כאן חכמים קבעו לו רגל לעצמו וסבבו עליו לדחות ממנו אבלות דמעיקרא ומשו"ה קילא ליה. הילכך מי שנכנס כבר לחופה ובעל ומת לו מת בתוך חופתו אינו אסור ביחוד. וכן לשון הגמ' מוכיח.
נמצינו למדין, בדברים שבינו לבינה באבלות, שהוא אסור כל שבעה בתשמיש, ולא בשאר מיני פרישות, מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת ומחבקה ומנשקה כדברי הרב ז"ל, ומתיחדת עמו בין ביום ובין בלילה וישנה עמו במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, אבל בלא בגדיהם אסורין אפילו בסינר מפסיק, וכן בשבת וכן ברגל הכל דין אחד הוא. חתן שמת אביו או אמה של כלה שמתה קודם ימי חופה, כל מקום שנוהג שבעת ימי המשתה תחילה ואח"כ נוהג ימי אבלות אסור להתיחד עמה בזמן בעילה בלילה כל אותן ארבעה עשר יום, וצריך בכולן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, ומותר בשאר קריבות האמורות למעלה. נכנס לחופה והתחיל ימי משתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתיחד עמה כשאר אבלים, והוא שבעל אבל לא בעל לעולם אסור ביחוד בין בחול בין בשבת.
<h2>דף ח:</h2>
בפרק שלשה שאכלו (מ"ו ב') תנו רבנן מה הן אומרים בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת, ותניא קמא הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא, פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת נותן (נ"א: שופט) בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, וחוזר למקום שפסק. בהלכות גדולות, אומרים בבית האבל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא, אבל לוקח במשפט לא לימא דהא איתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא.
לרב סעדיה ז"ל, שבעת ימי האבל מברך לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת, ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמר יש שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבלי עמך ישראל ואין בכך הפסד, ובשבת אין אומרים אל אמת דיין אמת וכו'.
לרב עמרם ז"ל, ברכת מזון באבל נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, ולבתר הטוב והמטיב שבכל יום הוא ייטיב עמנו אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זו מבית זה מעלינו ומעל כל ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. ועוד אמר דמדכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלים, וגאון אחר אמר ברכת אבלים בברכת המזון בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה ואבל מן המנין, ושאמרו חכמים אין אבלים מן המנין בברכת רחבה ובשורה, והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה, אלא אחר הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא, ושאומרים נברך מנחם אבלים טעות הן אומרים, שמכניסין דבר שאינו מעין ברכה ומוסיפים על המטבע שתקנו חכמים בברכות, ואין אומרים לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בין בברכת אבלים, חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו, עד כאן דברי הגאון.
ומסתברא כרב עמרם ז"ל מדאמר ר' יוחנן (כתובות ח' ב') חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ורמינן עלה הא דתניא חתנים ואבלים מן המנין ומפרקינן כי תניא ההיא ברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן ברחבה, ואם תאמר ברכת המזון של אבל כבהמ"ז של שאר בני אדם, אבלים מן המנין פשיטא, למה לא יברך ולמה לא יצטרף, אלא לפי שאומר בזימון שלו נברך מנחם אבלים הייתי אומר שלא יצטרף, לפי שאינו מן המנחמין אלא מתנחם הוא, ועוד כדרך שאמרו בחתנים להזכיר ענין השמחה בזימון לומר נברך שהשמחה במעונו, וכן בבית המילה רצו לומר כן (כתובות ח' א') אלא משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלמה נמנעו מלברך, כך בבית האבלים מזכירין בזימון מענין האבל נברך מנחם אבלים, ואין לחוש לדבר שאינו מעין ברכה באבל כשם שלא חששו לכך בחתנים, והרי מצינו שנתקן המטבע הזה ברחובה של עיר, וטעמא דמילתא משום דעל עיקר סעודה מברכין בסעודת שמחה מזכירין שמחה, ובסעודת נחמה מזכירין נחמה, ומעין ברכה היא בכולם. והא דאמרן לעיל מה הן אומרים בברכת האבל הטוב והמטיב וכו' מה הן אומרים בברכה רביעית קאמר, ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא למיתני, אבל תוספת זו נהוגה ועומדת היתה, וכן ראוי לנהוג.
בהלכות גדולות, מברכים ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצינעא דאמר מר לקמן דברים שבצינעא נוהג, ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו, ומר רב יהודאי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת כיון דקא מברכינן בתלתא ובעשרה לאו דברים שבצינעא הוא, וכן דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואני אומר ברך ביחיד או בשלשה אבלים מברך כדרך שאומרים בחול בצינעא הוא, אכלו אחרים עמו וברכו אין אומרים כן, דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא, וכן מצינו בשאר דברים שבצינעא וכמו שאנו עתידין לכתוב ולסדר לפנינו.
בהאשה שנתארמלה (כתובות ח' ב') אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל, שלשה לפני הסעודה כדי לפתח את בני מעיו, ושלשה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב. הוסיפו עליהן ארבעה, אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד רבן גמליאל זכרו טוב שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס של תנחומין לאבלות חורבנו, התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. לרש"י ז"ל ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה, ולי נראה ליושנו של קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל, דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר וכן עמא דבר.
בפרק קמא דבבא בתרא (ט"ז ב') תנא ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה גלגל אף אבל זה גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לדבר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל תניא באבל [פי"ד] מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין, הכל לפי המנהג. בפרק מי שמתו ירושלמי [ברכות פ"ג ה"א] כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלון בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלון טלופחין, מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא כד דמך פקיד ומר לא תקבלון עלו יומא דין אכילה, ולמחר מדידיה. ושמעינן מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל של עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין, ומקום שנהגו להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים עושין, וכדאמרינן (שבת קל"ו א') צורניתא קא בעית למיכל, ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבלות ואחר כך אוכלין כל צרכן.
ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם, וכך נוהגין על החכמים דאמרינן בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אע"ג דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא.
וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני המשפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד, מדתנן במועד (מ"ק כ"ד ב') אין מברין אלא קרוביו של מת, הא בחול אחרים נמי מברין עמהן, ותניא (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל מברין עליו ברחובה של עיר. והבראה זו שהיא ברחובה של עיר נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר, ואחר כך מברין עליו בבית האבל כמנהגם, והיו להם מקומות שלא היו עושין להם כלום ברחבה אלא הכל בבית האבל וכפי מה שסדרנו למעלה.
